פתח דבר

לעילוי נשמתו של אישי
שלום בן נתנאל

נולד בקרקוב בו' בניסן תרפ"ט, 16.4.1929.
עלה ארצה בכ"ה באלול תש"ה, 3.9.1945.
הלך לעולמו בה' בטבת תשס"ב, 20.12.2001.


בספר הזה כתבתי ביוגרפיות של כאלפיים רבנים ואדמורי"ם מפולין ומשאר מדינות מזרח אירופה שנספו בשואה, או שנפטרו בתקופה ההיא וזמן קצר אחרי סיום המלחמה - לרוב כתוצאה ממה שעבר עליהם באותם הימים. כללתי בו את מי שחיו כל ימיהם באותן המדינות, וגם את אלה שנולדו בהן ואחר כך עברו למרכז אירופה ולמערבה. כמודל לכתיבת הביוגרפיות הללו שימשה לי החוברת "רבני ברית המועצות בין מלחמות העולם" מאת ד"ר אברהם גרינבוים, שיצאה לאור בשנת 1994 מטעם המרכז לחקר ותיעוד יהדות מזרח אירופה שעל יד האוניברסיטה העברית. לכל ערך צירפתי ביבליוגרפיה, ולעתים גם עדויות בעל פה.
כתבתי על הרבנים, מורי ההוראה, הדיינים והאדמו"רים מכל הקשת של החיים היהודיים - העולם החסידי, הלא חסידי, המתנגדי, החרדי והלא חרדי (לפני מלחמת העולם השניה לא היה המונח "אורתודוקסיה" מקובל במזרח אירופה, ולכן לא השתמשתי בו כאן), הציוני, הלא ציוני והאנטי ציוני- שכיהנו בקהילות גדולות ותפסו בהן עמדות רשמיות, וגם על מי שחיו בעיירות קטנות; על מי שהסתגרו באהלה של התורה, ועל אלה שהיו פעילים בחיי הציבור היהודי בעירם, בפולין כולה ובעולם היהודי הרחב. כתבתי גם על מי שלמדו בישיבות אך לא מצאתי אם הוסמכו לרבנות. השתדלתי לעמוד על מיגוון הקווים שאיפיינו את פעולותיהם בכל התחומים לפני חורבנה של יהדות אירופה, וכך לחשוף את העושר של החיים היהודיים בתקופה ההיא, ואת פעולותיהם בתנאים הקשים שנכפו עליהם בשנות החורבן.
הגבולות הגיאוגרפיים שאותם התוויתי בתחילת העבודה נפרצו במהלכה. מה לעשות עם מי שנולד ברוסיה או באוקראינה ואחר כך עבר לפולין? או עם מי שנולד בגליציה ואת רוב שנותיו עשה בגרמניה, בבוקובינה, ברומניה, בהונגריה, בצרפת או בצ'כוסלובקיה? כאן נקטתי בשיטה המרחיבה, וכתבתי על כל מי שנולד במזרח אירופה או שלמד או לימד שם.
המקורות שעליהם הסתמכתי כאן אינם אחידים מבחינת סוגם, גישתם ואמינותם. בדקתי ספרים שיצאו לאור במוסדות אקדמיים ובחוגים החרדיים, בארץ ובחו"ל, וספרי זכרונות של יחידים ושל קהילות מכל האזורים של פולין ומזרח אירופה. לחלק גדול ממה שנכתב בספרי הזכרון לקהילות יש אופי נוסטלגי-סנטימנטלי, משום שלאלה שכתבו אותו לא היתה נקודת מבט היסטורית, והם לא נתנו את דעתם על מה שעשוי לעניין גם את הקורא שאינו נמנה עם יוצאי אותה הסביבה. בעיה דומה קיימת גם בספרי הזכרונות של אנשים פרטיים. על כך כתב אברהם ויין במאמר "ספרי הזיכרון כמקור לחקר תולדות קהילות ישראל באירופה" ( יד ושם, ט, תשל"ג, עמ' 222-209).
פולין שעליה כתבתי כאן היא פולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם, על מחוזותיה השונים, כפי שתועדה בשמונה הכרכים של "פנקס הקהילות" שיצאו לאור מטעם יד ושם. ליטא, לטביה ואסטוניה היו בין שתי מלחמות העולם מדינות עצמאיות, ובאפריל 1940 סופחו לברית המועצות.
הישוב היהודי בהן היה קטן מבחינה מספרית, אך לחיי הרוח - וביחוד לעולם הישיבות שהתפתח שם במאה הי"ט ובמאה העשרים בעיקר בליטא ובלטביה - היה אופי ייחודי, והשפעתו העצומה היתה על כל העולם היהודי. גם הנאצים היטיבו לעמוד על כך, ולכן הם טבחו באופן שיטתי ברבנים מייד כשפלשו לשם ביוני 1941, עוד לפני שהיהודים הוכנסו לגטאות. כך הם קיוו לחסל את השכבה המנהיגה של היהדות ולשבור את רוחה.
בספרים שבדקתי היו רבנים שנזכרו רק בשמותיהם הפרטיים, ואחרים רק בשמות המשפחה שלהם. הגרסאות השונות גרמו לקשיים בזיהוי האנשים שעליהם כתבתי, ולמיקומם בתוך הפסיפס שאותו ניסיתי להשלים כאן. היו רבנים שנכתב עליהם הרבה בספרים השונים, אך היו כאלה שנזכרו בהם בדרך אגב: כבניהם, כחתניהם כעמיתיהם או כתלמידיהם של מי שעליהם נכתבו דברים יותר מפורטים. כשמצאתי סתירות בין המקורות השונים לגבי תאריכי הלידה שלהם, התחנות המרכזיות בחייהם הציבוריים וגורלם בתקופת השואה השתדלתי להביא את כל הגרסאות, והשארתי לקורא להכריע כפי הבנתו, או להשאיר את הדברים פתוחים.
על הבעייתיות שבכך כבר עמדו עורכי הספרים עצמם. ומה שנכתב בספר הזכרון למלניצה הוא דוגמא אפיינית:
אין בידינו מידע מי היה הרב במלניצה אחרי פטירת הרב ספרד. אנשי מלניצה שעזבו את העיירה לפני השואה לא עודכנו בכך, ואילו הבודדים שניצלו מהשואה היו צעירים מדי בכדי שידעו את שמו. ידוע רק שהרב העירוני היה פעיל בתקופה הנאצית להצלת יהודי העיירה יחד עם אנשי היודנראט. הוא ובני ביתו נספו בשואה יחד עם כל יהודי העיירה.
נעזרתי גם בעדויות בעל פה, שהוסיפו פרטים חשובים למה שמצאתי בכתובים, והובילו אותי אל ספרים שעל קיומם לא ידעתי קודם לכן. לעתים הן היו האסמכתא היחידה לסיפורם של כמה מן הרבנים שנכללו כאן. בזכות הרישום בדפי העדות שמסר אבי ע"ה ליד ושם כתבתי כאן גם על סבי אהרן יוסף מנדלבוים, שהיה "תלמיד חכם מו"ץ וסוחר", ונפטר בגטו קרקוב באייר תש"ב.
השתדלתי להצליב את כל הפרטים: השמות הפרטיים, שם האב, התאריכים, הפעילויות בתחומים שונים, והשמות של המקומות- עם הנתונים האחרים שנאספו לגבי האנשים שעליהם כתבתי ושל האנשים האחרים שנזכרו בהקשרים דומים. איחדתי שמות שבהתחלה נכתבו כערכים נפרדים, כי במקומות שונים נכתבו השמות הפרטיים בסדר שונה, או שמות המשפחה בכתיב שונה, בעיקר בשל אופני הגייה שונים. בכל מקום הבאתי את כל הגרסאות. כך הלכה ונבנתה כל פעם דמות חדשה. עוד פרט התווסף למסכת החיים של האיש, לפני השואה ותחת הכיבוש הנאצי. עוד אדם ניצל מן השיכחה. מבין השיטין נגלו לפני פרקי חיים מרתקים המצפים להיסטוריון שיחשוף אותם, ואף לסופר שיעשה מהם פרקים ברומאן היסטורי. כזה הוא סיפורו של הרב שלמה אליהו אושפאל, שבא ממשפחה של חסידי חב"ד בליטא, ובתרפ"ט, 1929, עלה בידיו לחלץ מן השלטונות הסובייטים עשרים ואחד ספרי תורה מאלה שבימי מלחמת העולם הראשונה הובאו מעיירות רבות בליטא לפטרבורג (היום סנקט פטרסבורג), ולהעביר אותם לווילנה.
הרבנים הנאורים – Postępowy -היו מיעוט קטן במזרח אירופה, והמידע שנשתמר עליהם בידינו הוא מועט ביותר. זאת משום שרוב העבודות על הרבנים שחיו באותן הארצות נכתבו עד כה בעיקר בידי יהודים שומרי מצוות, ומטבע הדברים הם פנו בעיקר אל קהל היעד של המחברים, והתעלמו מן הזרמים הדתיים האחרים שהיו קיימים בין היהודים שחיו שם.
לא אחת כרוך היה איתורם של הרבנים הללו בעבודה בלשית ממש. מתוך היכרותי עם עולמה של יהדות פולין הנחתי שבביילסקו-ביאלה היה טמפל של הנאורים. יוצאי העיר נתנו לי חוברת בשפה הפולנית על היהודים בעיר שיצאה לאור בביילסקו בשנת 1996, וכך יכולתי לכתוב על הרב מרקוס שטיינר, שכיהן בטמפל שהיה שם. בדיקת השמות של בוגרי בית המדרש לרבנים בבודפשט השלימה את התמונה, של מי שנולד בברטיסלאבה שבצ'כוסלובקיה, למד בבית המדרש לרבנים בבודפשט שבהונגריה, היה הרב של בית הכנסת של הנאורים בביילסקו שבפולין, ונספה אי שם.
הרבנים שבתאי רפפורט ושמואל שמעלקה קורניצר מקרקוב היו בין נציגי היהודים שעם הכיבוש הנאצי של העיר ביקשו מן ההגמון סאפיהה שישפיע על הגרמנים להקל על הגזירות. אך הוא הסגיר אותם לידי הגסטפו, וסופם היה באושוויץ. אל בעוד שאל הביוגרפיה של הרב קורניצר הגעתי איכשהו, לא מצאתי שום חומר על הרב רפפורט. אחד מקרובי משפחתו הפנה אותי אל הקונטרס "כארז וכאזוב", ושם מצאתי את המידע המבוקש.
באף אחד מן הספרים העוסקים ביהודי קרקוב לא נכתב מי בא במקומו של הרב ד"ר יהושע טהון, בטמפל שהיה ברחוב מיודובה, ונפטר בשנת 1936. ד"ר משה לנדא וד"ר עמנואל מלצר שבאו מקרקוב מסרו לי שהוא היה בנו של הרב גדליה שמלקיש מקולומיה. כך מצאתי בספר הזכרון לעיר הזאת, ברשימה שנכתבה על הרב של העיר, גם פרטים אחדים על בנו, הרב ד"ר שמואל צבי. הצלבת השמות עם הרשימות של בוגרי בית המדרש לרבנים בברלין השלימה במקצת את המידע.
כל הרבנים נרשמו כאן לפי א- ב של שמות המשפחה שלהם, ובמידת האפשר גם לפי שם האב. את מקומות הולדתם הבאתי רק כשהיתה לכך משמעות לגבי הביוגרפיה שלהם.
רוב תאריכי הלידה של הרבנים שנולדו במאה הי"ט ובראשית המאה העשרים הם משוערים. רובם התקשו לדעת בבירור מתי נולדו. בחברה המסורתית שבה גדלו, ובהיעדר תעודות, זכרו רבים את ימי ההולדת שלהם "בערך" ועל פי סמיכותם לפרשות השבוע ולמועדי ישראל, בעוד ששנת הולדתם ניטשטשה. על כך עומד גם מאיר וונדר במבוא לספרו "מאורי גליציה".
אחת הבעיות שעמדו לפני היה עניין זיהוי המקומות והכתיב הלועזי שלהם. בפולין יש עשרות ישובים שהאטימולוגיה שלהם נגזרת מן השורש Dąb -דומב, שפירושו אלון, ושבע עשרה ערים ועיירות ששמן הוא Dąbrowa- דומברובה, שפירושו יער אלונים. טארנע היא ,Tarnów ריישא היא Rzeszów, דז'יקוב היא Tarnobrzeg.
יש שתי טומאשוב: Tomaszow Lubelski וגם Tomaszow Mazowiecki.

במחוזות המזרחיים של פולין יש חילוף בין העיצורים H ו-G בין הפולנית והאוקראינית, והדבר גרם לקשיים בזיהוי המקומות ששמותיהם נכתבו בשתי הגרסאות.

ברוב הספרים שקראתי לא היתה לכך כל התייחסות, ונכתב בהם השם היידי שהיה שגור בפיהם של יוצאי הסביבה. הזיהוי המדוייק תרם הרבה להבנת קורות חייהם של האנשים שעליהם כתבתי. לעובדה שהאדם עזב את פולין, בין אם חזר לעירו אחרי זמן מה ובין אם נשאר במקום החדש או עבר למדינה אחרת, יש משמעות רבה מעבר לביוגרפיה האישית שלו.
האורבניזציה גרמה לכך שקהילות רבות שהיו בכפרים ובעיירות בעלי ישות מוניציפיאלית עצמאית נבלעו במשך הזמן בתוך הישובים הסמוכים. דוגמה לכך היא פודגוז'ה, פרוורה של קרקוב (שם הקימו הגרמנים את הגטו), שעד ראשית המאה העשרים היתה שם קהילה יהודית עצמאית. הוא הדבר לגבי פראגה, שבזמנו היתה פרוור של ורשה. בספרים שבדקתי לא היתה התייחסות אל השינויים הללו, ומה שנכתב בהם שיקף בדרך כלל את תמונת המצב כפי שהיתה בזמן שבו אירעו הדברים.



כאן חייבת אני תודה לקרוב משפחתנו הרווי קרוגר מניו יורק, שנתן לי את הספר Where Once We Walked, a Guide to the Jewish Communities Destroyed in the Holocaust שעזר לי לזהות את המיקום הגיאוגרפי של היישובים ואת השמות השונים שהם קיבלו כתוצאה מן השינויים הפוליטיים שחלו שם.
במהלך העבודה עלתה שאלת ההתייחסות לנשים של הרבנים והאדמו"רים. רובן באו מרקע משפחתי וחברתי דומה לזה של בעליהן. הן ספגו מן הידע הרחב של לימוד התורה שהיה מרכיב מרכזי באווירה שבה הן גדלו, והדבר השפיע גם על תיפקודן הכללי בכל המערכת שבתוכה חיו. לרבות מהן היתה השכלה כללית רחבה. אותן הנשים שעליהן מצאתי פרטים מעטים היו מן הסתם ידועות למדי בסביבתן, כמו אשתו של הרב שמשון שטוקהאמר שהיתה פקידה בקהילת ורשה (באותם הימים!), "והזוג שאב [את] פרנסתו ממשכורתה", או הרבנית שפרה פרנקל-תאומים לבית באב"ד, ש"עמדה לימין בעלה [הרב אלימלך תאומים פרנקל], בחינוך ילדיהם, בהנהגת הרבנות, בדבר הקשרים עם אנשי העיר ושלטון הקהילה". כמה מהן נזכרו רק בהקשר לפעילות שלהן בימי הכיבוש הנאצי.
את העבודה הזאת אני מציעה לראות כעבודה פתוחה, שעלינו להמשיך ולהרחיב אותה, מבחינת ההיקף והעומק כאחד. לאסוף חומר כתוב ועדויות בעל פה על הרבנים שעדיין לא הגעתי אליהם, ולהרחיב את מה שכתבתי על אלה שנזכרו כאן במלים ספורות בלבד. אודה לכל מי שיוכל לעזור לי להשלים את החסר.
תודתי נתונה לפרופ' דן מכמן ראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן, שהציע לי לכתוב את החיבור הזה במסגרת עבודתי שם; לכל ידידיי במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן, במחלקה לתולדות עם ישראל ובספריות של אוניברסיטת בר אילן; לאנשי "יד ושם" בירושלים ובגבעתיים; לספרנים בספרייה הלאומית, בספריית הרמב"ם, בבית התפוצות, בארכיון העבודה ובמכון ליאו בק בירושלים; לפרופ' מנחם שמלצר מן הסמינר היהודי התאולוגי, J.T.S בניו יורק, לכל מי שהקשיב לשאלותי הרבות.
ולילדיי תמר, יאיר ועודד ובני ביתם.
אישי שלום ע"ה היה הקורא הנאמן והמבקר הקפדן של כל מה שכתבתי מן היום שבו נפגשו דרכינו. שליטתו בפולנית ובגרמנית ותשומת הלב שלו לכל הפרטים הקטנים היו לי לעזר רב גם בשלבים הראשונים של כתיבת הספר הזה.

ב"ה, ירושלים , טבת תשס"ו