ליפשיץ, אהרן - ליפשיץ, יצחק

li

ליפשיץ, אהרן.
בין שתי מלחמות העולם שימש כפוסק בענייני כשרות בלאפאנוב, Łapanów, שבגליציה המערבית. נספה בשואה.
מקורות: פנקס הקהילות, גליציה המערבית ושלזיה, עמ 231;

ליפשיץ, אליהו, בן משה.
"הרב מגריצה". נולד בין תרכ"ב לתרכ"ה,1866-1862. כיהן כרב בגריצה, Grojec, Gritza, שבאזור ורשה. היה תלמיד-חבר של ר' מאיר יחיאל מיכל מאוסטרובצה. היה פעיל באגודת ישראל, ונבחר למועצת גדולי התורה שלה. בתרפ"א,1921, היה במשלחת של רבני אגודת ישראל מפולין שיצאה למרכז אירופה ולארצות הברית, כדי להפיץ ביהדות החרדית באותן מדינות את הרעיון של אגודת ישראל. הציעו לו להישאר שם, אך הוא סרב, וחזר לפולין. בתרפ"ח,1928, שוב יצא לארצות הברית, ושם טיפל בבעית העגונות שהיתה קשה מאד בעקבות מלחמת העולם הראשונה וספיחיה, ובריחתם של גברים יהודים רבים מאירופה לאמריקה. פעל למען ארץ ישראל, ובתרפ"ד,1924 יצא לשם כדי לטפל בקניית קרקעות בשביל יהודי עירו. הוא ישב בארץ כשנה, והתיידד גם עם הרב קוק. מלחמת העולם השניה קטעה את תכניותיו לעלות ארצה. זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה עבר לוורשה, אך חזר לעירו, כי לא רצה לעזוב את עדתו בעת צרה. משם גורש לביאלובז'ג, Bialobrzeg, שבאזור פוזנן, ושם נפטר באלול תש"א,1941. כך לפי אלה אזכרה. לפי מגילת גריצע בא בזמן המלחמה לוורשה, ושם נפטר באלול תש"א,1941. בתו, שבאה מן הארץ לביקור בפולין, נלכדה במלחמה ונספתה.
מקורות: מגילת גריצע, עמ 156-131. אלה אזכרה, ג, עמ 103-96; אלברג, ורשה של מעלה, עמ קע"ה;

ליפשיץ, אליעזר.
בכ"ו בשבט תש"א, 27 בפברואר 1941, היה בין הרבנים שחתמו בגטו לודז' על
החלטה שליולדות ולאנשים המרגישים שכוחותיהם אוזלים מותר לאכול בשר טריפה, אחרי
שיתייעצו עם רופא ועם רב. נספה בשואה.
מקורות: לאָדזשער געטא, עמ 455;

ליפשיץ, אריה לייב.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה בא מיאנוב,[ Janów[1, ללושיצה, Łosice, שבאזור לובלין. נספה בשואה.
מקורות: פנקס הקהילות, לובלין. קיילצה, עמ 281;

ליפשיץ, דן.
נולד בתרי"ג,1853. הוסמך להוראה בגיל צעיר, ופתח בבנדין, Będżin,חנות לצבעים וכימיקלים. בתרס"ד,1904, נתמנה לדיין ומו"ץ בבנדין, Będżin. נספה ב-1943, כשהגרמנים גילו את הבונקר שבו הסתתר.
מקורות: פנקס בנדין, עמ 328-327, 342;

ליפשיץ, זאב וולף, בן יצחק ראובן.
היה אב"ד בניימרק -נובי טארג, Nowy Targ, שבגליציה המערבית. נספה בשואה.
מקורות: וונדר, ג, עמ 555;

ליפשיץ, יוחנן, בן אברהם בר.
נולד בתרנ"ט,1889. למד בישיבת "תורת חסד" בלודז', ואחר כך בשטיבל בסלונים. הוסמך לרבנות בידי חותנו, משה מנחם סגל, שהיה ראב"ד בלודז' (ע"ע). בראשית שנות השלושים של המאה העשרים נתמנה כמורה הוראה בלודז', בהתערבותם ובהשתדלותם של פרנסי אגודת ישראל.[2] עסק הרבה בדיני תורה הנוגעים לענייני מסחר ובהתרת עגונות, שהיתה חמורה על אף שעברו שנים רבות מאז נסתיימה מלחמת העולם הראשונה. בזמן המלחמה היה בגטו לודז', ושם מילא כראב"ד את מקום חותנו, והִרבה לעזור לנצרכים. בכ"ו בשבט תש"א, 27 בפברואר 1941, היה בין הרבנים שחתמו על החלטה שליולדות ולאנשים המרגישים שכוחותיהם אוזלים מותר לאכול בשר טריפה, אחרי שיתייעצו עם רופא ועם רב. אחר כך עבר לוורשה. נספה במחנה חלֶמנו, בראש השנה תש"ג,1942.
מקורות: אלה אזכרה, ד, עמ 46-42; לאָדזשער געטא, עמ' 455;


ליפשיץ, יעקב.
היה רבה של קונין, Konin, שבאזור פוזנן. הצטיין בתמדתו בתורה ובידיעותיו בדקדוק של הלשון העברית ובהשכלתו הרחבה. כשנכנסו הגרמנים לקונין הם הוציאו החוצה את הספריה הגדולה שהיתה בבית המדרש ואילצו אותו לשרוף אותה. נספה בשואה.
מקורות: אהרונסון, עלי מרורות, עמ 29, 385, 386;

ליפשיץ, יעקב, בן לייב.
כיהן כרב ואדמו"ר בפוטיליטש, Potylicz, ובראווה רוסקה, Rawa Ruska, שבגליציה המזרחית. נספה בשואה.
מקורות: אלפסי, עמ 153 ; החסידות מדור לדור, א, עמ 323;


ליפשיץ, יצחק.
כיהן בבית הדין של הרב מרדכי וייצל-רוזנבלט בסלונים Slonim ,, שבווהלין. נספה בשואה.
מקורות: פנקס הקהילות, וילנה, ביאליסטוק, נובוגרודק, עמ 495;

ליפשיץ, יצחק, בן נתן נטע דב.
נולד בתר"ל,1870. מתרע"ב,1912, היה רב, ואחר כך אב"ד ואדמו"ר בויליפולי, Wielopole Skrzyńskie, שבגליציה המערבית. בתר"ף,1920, עבר לבריגל-בז'סקו, Brigel-Brzesko, שבאותו האזור. בזמן המלחמה עבר לבוכניה, Bochnia, ושם הסתתר בבונקר עם עוד כמה אדמו"רים. נספה באלול תש"ג,1943.
מקורות: ספר יזכור של קהילות בריגל-בז'סקו והסביבה, עמ 29-30, 51-50, 86, 122-121, 128, 254; וונדר, ג, עמ 554;

[1] יאנוב, לפי Where Once We Walked, היו בפולין שביו שתי מלחמות העולם לפחות עשרים ערים ועיירות בשם זה. נראה שכאן הכוונה ל Janow Lubelski. שבאזור לובלין.
[2] כך כותב משה פרידנזון, על הרב ליפשיץ ב"'אלה אזכרה". מתוך הביוגרפיות של הרבנים שנבדקו לצורך כתיבת חיבור זה עולה שלא אחת נבחרו רבנים ושאר כלי קודש לתפקידיהם מתוך לחצים פוליטיים, וגם כדי להסדיר להם משרות ששכרן הקבוע בצידו.